<h1>כתוב שם לראב"ד — ב"ב</h1>
<h2>דף כב.</h2>
במאור דף פא. ד"ה ההוא ערבא. לרי"ף סי' תתקנח. כתוב שם: ההוא ערבא דפרעיה למלוה מקמי דלודעינהו ליתמי, עד ומה שדקדק הרב ז"ל מלשון מקמי דלודעינהו ליתמי, אדרבה דייקינן מינה לאידך גיסא לא לחייב את היתומים אלא לפטור את הערב וכו'. אמר אברהם: הדקדוק שדקדק אדוני הרב ז"ל יפה דקדק, אבל הפירוש שפירש לא טוב בעיני, דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו קאמר סתם, משמע שאין חייבין בשום מצוה, ואי בגדולים נהי דבמלוה ע"פ אינן חייבין דלגבי ערב ליכא משום נעילת דלת וכ"ש דמצוה ליכא ומאי איצטריך למימר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. ועוד כיון דלגבי מלוה חייבין דהא מלוה בשטר היא, לגבי ערב אמאי פקע שעבודיה מהנהו נכסי, אלא ודאי ביתומים קטנים, מיהו בני דעת הוו, דאי הוה מודע להו ואמרי זיל פרעיה ואנן פרעינן לך מחייבי למיפרעיה, דהוו ליה כפעוטות שמקחן מקח במטלטלין [גיטין דף נט.], ואלו אמרי יהבינן כך וכך לצדקה מיחייבי למיתן, והא נמי מצוה הוא, ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפסיה לוה למלוה, ומשו"ה קטנים פטורים, ולכי גדלי חקרי לה למילתא. זהו דרך הישר לדעתי, ולא כשאמר בעל החיבור הזה, כי לדבריו מה צורך להזכיר מקמי דלודעינהו דאי בתר דלודעינהו פטירי ומקמי דלודעינהו פטירי מה צורך להזכירו כלל, וכל שכן כשפרע שפשע בעצמו, ולמה יתחייבו היתומים הקטנים — שהם פטורים עד שיגדלו — בשביל שפרע, וכי הייתי סבור שיהא כחו גדול משל מלוה שתופס שטרו עליהם שאינו יכול לגבות מהם, ועוד מה שאמר שאילו אודעינהו היה פטור ומנא ליה הא. ואני אומר לעולם גובה מן הערב, דהוה ליה כמי שאין נכסים ללוה, הואיל וקטנים לאו בני פרעון נינהו תדע דאילו לא ירתי בני מאבוהון ולא מידי מי לא מיפרע מן הערב, אלא למאי שויה ערב, וכל שכן הכא דגבי מיניה. וזהו האמת והישר, כי עיקר הערבות שאדם שואל לחבירו מפני שחושש למיתה או שלא יהיו לו נכסים ליפרע מן הלוה.
<h2>דף כג.</h2>
במאור דף פב. ד"ה ומה שכתב הרי"ף. לרי"ף סי' תתקסא. כתוב שם: ותמה על עצמך אף כשאמר תנו היאך נותנין לגבות מן המשועבדים בלא שטר מקויים, אם אמרו רב ושמואל ביורשין שהרשות בידו לצוות עליהם ולומר תנו דהא אי לא בעו מיהב ליה מתנה וכו'. אמר אברהם: זה הדבר קרוב הוא אל הסברא אבל אם יש להעמיד דברי הרב ז"ל, כי הוא מצוה את בניו תנו מנה לפלוני שיש לו בידי ואין שטרו מקויים אעפ"כ תנוהו לו כי אמת הוא, ואם לא ימצאו שם בני חורין יגבה מן ההקדש כי כמו שהוא מקויים אצל בניו ואין עליו תורת מלוה על פה כך הוא מקוים אצל ההקדש דזיוף לא שכיח וקיום שטרות דרבנן הוא, וכל היכא דליכא למיחש לשלא להשביע והוא כשאמר תנו מהניא הודאתו בין ליורשים [בין ללקוחות] בין להקדש, תדע שהרי אפילו במקויים אם בא ליפרע מן ההקדש צריך שבועה, וכיון שהודה אפילו במנה לפלוני בידי קיימיה לשטרא לגמרי ולא צריך שבועה משום דאהניא שטריה, הילכך כי לא מקויים נמי אם אמר תנו קיימיה לשטריה, אבל לגבי לקוחות דעלמא ולגבי הקדש אי איכא שטר מקויים אפילו במנה לפלוני בידי נמי גובה מן ההקדש דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש שיהא שטר פרוע ויאמר שאינו פרוע וגובה בלא שבועה, אבל לגבי לקוחות דעלמא איפשר שיעשה קנוניא, ובלשון הודאה אינו גובה אלא בשבועה אפילו במקויים. כל זה אנו יכולים לומר אם אמר הרב ז"ל כך. אבל בלשון ההלכות אני רואה שכתב ודוקא דאיכא בידיה שטרא דמקויים אבל אי איכא בידיה שטרא דלא מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה ונותנין לא אמר תנו אין נותנין, מדקאמר נותנין ואין נותנין ולא קאמר גובה ואינו גובה משמע דליורשים קאמר אבל להקדש וללקוחות איפשר כי ליכא שטר מקויים אפילו אמר תנו לא מהני למגבי מנייהו.
<h2>דף כה:</h2>
במאור דף נב. ד"ה מאי דרשא. לרי"ף סי' תתלא. כתוב שם: דתניא שארו זה האב וכו' עד ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח, קשיא לן הא בהדיא כתיב שהבן קודם לאח בנחלה, ומאי האי דקאמר ומה ראית. אמר אברהם: אין כאן קושיא, שיהא צריך זה הבלבול, כי אם מצינו בן קודם בנחלת אביו יותר מן האח בנחלת אחיו לא מצינו האב קודם בנחלת בנו יותר מן האח, על כן שאלנו ומה ראית לרבות את הבן שיעמוד כנגד אביו וירש הוא את אביו ולהוציא את האח במקום שאין שם בן, שלא יוכל לעמוד כנגד אביו מלירש את בנו, ואמר מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה וכו' מה שאין כן האב תחת בנו ליעדה ולא האח תחת אביו. אדרבה מרבה אני את האח וכו' מה שאין כן באב ובבן, כלום יש ייבום אלא במקום שאין בן, מעתה כיון שמצינו בן קרוב אל אביו יותר מן האח אצל אחיו כך האב קרוב אצל בנו לירשו קודם לאח, כי כמו שזה קרוב לזה, כך זה קרוב לזה.
